הרבה אמהות מגיעות אליי עם אותו משפט: "היא לא מדברת איתי". לא בגלל ריב, ולא בגלל שקרה משהו - פשוט משהו נסגר. הדלת סגורה יותר, התשובות קצרות יותר, והתחושה היא שמשהו מתרחש שם בפנים ואין אליו גישה.
זו בדיוק הנקודה שבה ריברסינג - נשימה טיפולית - יכול לעבוד דווקא טוב יותר משיחה. כי הוא לא דורש מהנערה להסביר, לנתח או לפרק את עצמה למילים. הוא נותן לגוף לעשות את זה.
נערה מתוקה בת 14 אמרה לי: "אמא שלי שלחה אותי לכל מיני מטפלות. היא לא מבינה אותי, אין לי כוח לחפירות ולדיבורים."
השתדלתי להמעיט בשיחה ולתת לריברסינג לעשות את העבודה.
למה דווקא עכשיו הכול מתפרץ
גיל ההתבגרות הוא לא רק שינוי במצב הרוח. זו תקופה שבה הגוף משתנה מהר יותר מהיכולת לעכל את זה - הורמונים, גוף שנראה אחר, מקום חדש בקבוצה החברתית, ולראשונה גם שאלות אמיתיות על מי אני ומה יהיה איתי.
במקביל, הציפיות רק עולות: ציונים, בגרויות, מיונים, מראה, פופולריות, מעמד חברתי. זה לחץ מתמשך, ורוב הזמן הוא לא מדובר - כי "כולן מתמודדות" ו"זה מה שיש".
לחץ שלא מדובר לא נעלם. הוא נאגר בגוף, בכל מיני מקומות, ובעיקר בנשימה, שנעשית רדודה ושטחית בלי שהיא בכלל שמה לב.
שלוש המצוקות שאני פוגשת הכי הרבה
חרדת בחינות
נערה שיודעת את החומר, יושבת מול הדף - וריק. הידיים מזיעות, הלב דוהר, והמחשבה היחידה היא "אני נכשלת". זה כמעט אף פעם לא עניין של ידע, אלא של מערכת עצבים שנכנסה לכוננות ברגע הלא נכון.
לחץ חברתי
להיות בפנים, לומר תמיד את הדבר הנכון, לא להישאר לבד בהפסקה, לא להרגיש דחויה. העומס הזה יושב על הבטן, וממשיך לעבוד גם בלילה כשהיא לא מצליחה להירדם.
דימוי גוף
הנושא שהכי קשה לדבר עליו - ולכן דווקא כאן העבודה דרך הגוף עוזרת. בריברסינג הנערה לא מתבקשת להסתכל על עצמה או לדבר על איך היא נראית. היא פשוט נמצאת בתוך הגוף שלה בלי ביקורת, לפעמים בפעם הראשונה מזה זמן רב. זו חוויה שקשה להסביר במילים, וקל להרגיש.
למה זה עובד כשקשה לדבר
בטיפול בשיחה, ההתקדמות תלויה בנכונות של הנערה לספר. אם היא לא רוצה, או לא יודעת איך, התהליך נתקע.
בריברסינג אין את התלות הזו. הנשימה עושה את העבודה גם בלי מילים. היא יכולה לשכב, לנשום, ולהרגיש שמשהו משתחרר, מבלי שסיפרה לי דבר. ואם בסוף המפגש היא תרצה לדבר, זה יקרה מעצמו ובקצב שלה.
זה גם מה שהופך את השיטה לפחות מאיימת בעיני נערות רבות: זה לא "ללכת לפסיכולוג". זה משהו שעושים, לא משהו שמדברים עליו.
נערה שבאה מרצון, ונערה שההורים שלחו
שני מצבים שונים לגמרי, ואני מתייחסת אליהם אחרת.
נערה שהגיעה בעצמה כבר עשתה את הצעד הכי גדול. איתה אפשר להתחיל כמעט מיד.
נערה שנשלחה מגיעה לפעמים עם ידיים משוכלות ופנים אטומות. אני לא נלחמת בזה. המפגש הראשון שלה הוא לרוב היכרות בלבד - בלי לחץ, בלי לדרוש ממנה כלום, ועם משפט אחד ברור: "את לא חייבת לעשות כאן שום דבר שאת לא רוצה". ברוב המקרים, ברגע שמסירים את הכפייה, הסקרנות מגיעה לבד.
אמנם נערה שמתנגדת ממש בנחרצות - אני ממליצה לחכות ולא להגיע לטיפול, כי רוב הסיכויים שלא יהיה שיתוף פעולה.
סודיות - מה נשאר בחדר
בגיל הזה זה קריטי. נערה שלא בטוחה שמה שהיא אומרת יישאר בינינו - לא תיפתח, ובצדק.
לא משנה מה נאמר בחדר הטיפולים - שם הוא נשאר! אני מתחייבת לסודיות מוחלטת.
הרבה פעמים ההורים המודאגים, שגם משלמים על הטיפול, רוצים לדעת מה המצב ומה נאמר לי, אך עם כל הכבוד אני מסבירה שאסור לי להפר את האמון שניתן בי.
לעיתים אני משכנעת את המטופלת לשתף מישהו במה שעובר עליה, כמו במקרה של דחייה חברתית קשה.
כמה מפגשים, ומה משתנה
אם הנערה מגיעה כדי לטפל בבעיה ספציפית - נמשיך בטיפול עד שתראה שיפור משמעותי בע"ה.
אצל כל אחת זה עובד אחרת, אין כלל אחד לכולן. לפעמים על הדרך נפתרות בעיות נוספות.
השינוי אצל נערות בדרך כלל לא מגיע כהצהרה. הוא מגיע בשקט - היא נרדמת קצת יותר בקלות, מגיבה קצת פחות בחדות, יחסיה עם הסובבים משתפרים ועוד.
מה אמא יכולה לעשות (ומה עדיף שלא)
- להציע, לא לכפות. "יש משהו שאני חושבת שיכול לעזור לך, בא לך לשמוע?" עובד הרבה יותר טוב מ"קבעתי לך".
- לא לבקש דיווח אחרי כל מפגש. "איך היה?" זה מספיק. אם היא תרצה לספר - היא תספר.
- לא להפוך את זה לקלף. ברגע שהטיפול נעשה חלק מוויכוח בבית, הוא מאבד את הערך שלו.
- להיות זמינה בלי ללחוץ. לפעמים היא תדבר שבועיים אחרי, במטבח, בלי שום קשר לכלום.
לסיום
נערה שנסגרה לא בהכרח מסתירה משהו נורא. לפעמים היא פשוט עמוסה מדי מכדי למצוא מילים. הנשימה היא דרך להוריד קצת מהעומס - עוד לפני שנמצאו המילים, ולפעמים בלי שיימצאו בכלל.
מזמינה אותך להגיע אלי ולחוות את המתנה הפלאית - הריברסינג. תתחילי לנשום לרווחה.
